גזעי סוסים [סוגים]

וגם קצת על סוגי סוסים:

איסלנדר:

לאיסלנדר מבנה גוף חזק, והוא סוס גמיש.

האיסלנדרים טובים להליכה. האיסלנדר הוא לא גדול גודלו נע בין 145-130 ס"מ.

יש להם ראש ו צוואר חזקים, וזנב נמוך. הרעמה עבה ומלאה וניתן למצוא אותם בכל הצבעים.

האיסלנדרים אולי נראים נחמדים אבל ברגע שאתה עליהם הם פצצה מטקטקת. . .

הם אוהבים חיי חברה. ומשמשים לרכיבה והעמסת משאות.

האיסלנדר מבוקש בגלל הליכתו והאלגנטיות שלו.

הוא מתאים במיוחד לרכיבות ארוכות. אם אתם רוצים לרכב במגרש, לקפוץ וכד'-אל תקנו איסלנדר!

הקווטר הורס:

הקווטר הורס, סוסם של הבוקרים במערב הפרוע, הוא רץ המרחקים הקצרים המהיר ביותר בעולם. אין סוס, שיוכל להשיגו למרחק של רבע מייל, או להתחרות אתו באיסוף בקר.

הכתפיים היורדות בשיפוע קדימה והרגליים החזקות, המתפקעות מרוב שרירים - הם שנותנים לקווטר הורס את העוצמה. למרות שהוא מוצק ושרירי כל כך, הקווטר מהיר וקל תנועה, עד שנוהגים לומר עליו, שהוא מסוגל להסתובב על מטבע.
ארץ מולדתו היא וירג'יניה, ארצות הברית. המתיישבים הראשונים, שחיפשו סוס, שישמש אותם לעבודה ולשעות הפנאי גם יחד, הכליאו, כנראה, בין סוס אנגלי מהיר לסוס ספרדי קטן עם קווי דם ערבים - סוסים שהובאו לעולם החדש מאנגליה ואירלנד בתחילת המאה ה-16. לפי גרסה אחרת, נוצר הקווטר מערבוב של מספר גזעים, כגון טורוברייד, ערבי, מורגן ועוד. מכל מקום, התוצאה הייתה סוס קומפקטי, בעל שרירים מסיביים וכוח פיזי רב.
הסוס הקומפקטי החדש סייע לחוואים לחצות את המישורים הגדולים, ושימש לפעולות רבות בחווה, כמו חרישה, סחיבת בולי עץ ומשאות קלים אחרים. בסוף יום העבודה נהגו החוואים לרדת עם הסוסים לעיירה, ולהשתעשע עם סוסיהם בתחרויות מרוצים - הספורט הפופולרי ביותר באותם ימים. אולם לאחר שהטורוברייד האנגלי עם רגליו הארוכות הובא לאזור, אבדו הוירג'ינים את עניינם בקווטר הקומפקטי, שתמיד הפסיד לטורוברייד במרוצים לאחר רבע המייל הראשון, כמובן.

קורא מחשבות של עגלים
במאה ה-18, כשהמתיישבים הראשונים נדדו מערבה והחלו לגדל בקר, נדדו אתם גם סוסי הקווטר הורס. כשגדלו העדרים והתפזרו על פני המרחבים העצומים, נזקקו הבוקרים לעוזר, שיסייע להם לאסוף את הבקר לתוך המכלאות. הקווטר הורס, שהתפרסם בטבעו הרגוע וביכולתו היוצאת דופן לתמרן בקר, התאים לתפקיד החדש כמו כפפה. אומרים על הקווטר הורס שיש לו "הגיון של בקר". הוא מסוגל כמעט לקרוא מחשבות של עגל מפוחד: הוא צופה מראש לאיזה כיוון העגל יפנה, ואז הוא מזנק קדימה, וחוסם בפניו בזריזות את המעבר.
הקווטר שומר על קשר עין בלתי פוסק עם הבקר, וער לכל תנועה שלו. כמעט ללא עזרת הרוכב, מסוגל הקווטר להפריד פרה מהעדר, ולהובילה למקום מבוקש. בניגוד לסוסים אחרים, שנכנסים לפאניקה, הקווטר הורס שומר על קור רוח בזמן שריפה, ויוביל את הבקר המפוחד בשלווה מוחלטת למקום מבטחים.
בוקרי טקסס נהגו לומר, כי "עד שההרים יהפכו לגבעות קטנות, וג'יפים יפתחו הגיון של פרה, הקווטר הורס יהיה השותף היחיד שיזכה באמוננו המלא". בניגוד לג'יפים ואופנועים, מסוגל הקווטר לפלס דרכו בקלילות על רכסי סלעים, לטפס על הרים תלולים או לחצות נהרות.
בשנת 1940 הוקמה בארצות הברית התאחדות הקווטר הורס האמריקאית, שלה שלוחות בארצות רבות בעולם. כיום רשומים בהתאחדות למעלה מ-5 מיליון סוסים, המפוזרים ברחבי העולם, ולפחות מבחינת רשומות הסוסים, זהו כנראה הגזע הפופולרי ביותר בעולם.

כוכב מערבונים, סוס עבודה וספורטאי מצטיין
הקווטר הורס היה, מאז ומתמיד, כוכב ראשי בסרטי המערבונים מהמערב הפרוע, הסוס שמתלווה לקאובוי הקשוח עם המגבעת והזיפים.
אולם הפופולריות הרבה של הקווטר הורס, בעיקר בארצות הברית, קשורה דווקא לאופיו הנוח ומבנה גופו האתלטי, ולא לעברו הקולנועי. הוא קל לאילוף, מהיר תפיסה, ומגיע לבגרות במהירות.
ההתאמה של הקווטר הורס גם לעבודה וגם לספורט יחודית לו מאוד, ומאפיינת סוסים מעטים בלבד. פרט למרוצים, הוא מצטיין בדרסאג' אומנותי, קפיצות ראווה, וכמובן ברודאו. הקווטר, שמסוגל לזנק, לעצור ולהסתובב במהירות, אידיאלי גם למשחק הפולו, שבו שתי קבוצות רוכבים מנסות להבקיע את שער היריב בעזרת כדור עץ.

פרטים מזהים
הקווטר הורס מופיע בגוונים רבים של חום-זהוב, חום-אדמוני, שחור ואפור. הקווטר הנפוץ ביותר הוא חום-אדמוני. אין קווטר הורס לבן, אבל לסוסים רבים כתמים לבנים על הפנים ומתחת לברכיים. הפלומינו, סוס בגוון זהוב, נחשב למרשים מבין הקווטרים.
קיימים שני טיפוסים של קווטר הורס: טיפוס "הבולדוג" - סוסים שריריים ונמוכים, וטיפוס "הטורוברייד" - בעל הרגליים הארוכות, שיועד יותר למרוצים. טיפוס הבולדוג הוא כיום הפופולרי ביותר, והוא נחשב לסוס משפחה אידיאלי, שמסתדר מצוין עם ילדים קטנים בגלל אופיו הרגוע והשליו.
בישראל רשומים כמה עשרות סוסי קווטר טהורי גזע. הטיפוס הקיים בארץ גדול מעט מהסוסים המקובלים בארצות הברית.
שוויים של סוסים מנצחים בתערוכות ובמרוצים בארצות הברית יכול להגיע ל-100 אלף דולר. בארץ שוויו של סוס מנצח יכול להגיע ל-40 אלף דולר "בלבד".
תוחלת החיים הממוצעת של הקווטר הורס היא 25 שנה.

סוסים מיניאטוריים:

הסוסים המיניאטוריים, שגובהם אינו עולה בהרבה על זה של כלב גדול, הם סוסים לכל דבר, ובכל זאת אפשר לגדל אותם בסלון.

סוסים מיניאטוריים מתועדים בציורים כבר מהמאה ה-16, כחיית שעשועים של האצולה הבריטית. אולם ידוע, כי בתחילת המאה הקודמת התפתח בארגנטינה זן של סוסים מיניאטוריים שנקרא פלבלה. כיום מקובל שלסוסים המיניאטוריים היו 2 מקורות שונים, והם התפתחו במקביל באנגליה ובארגנטינה.
הסוסים הארגנטינאים המיניאטוריים נוצרו, כנראה, מסוסים אינדיאנים מאוד קטנים ורזים, שעברו שנים רבות סלקציה מכוונת, והעבירו את תכונותיהם הלאה לצאצאיהם.
הסוסים המיניאטוריים האנגלים פותחו מפונים מקומיים (פוני שטלנד). אין להם את הפרופורציות היפות של הסוסים האמריקאים, והם נראים קצת כמו חביות קטנות.
מאוחר יותר הוכלאו הסוסים המיניאטוריים עם גזעי סוסים נוספים. כך נוצרו סוסים מיניאטוריים בעלי מראה של סוס ערבי, סוסי טורוברייד וסוסי קווטר הורס.

סוסי הצוענים
הנרי ה-8, מלך אנגליה, החליט שבארצו יהיו סוסים גדולים בלבד, והורה להשמיד את כל הסוסים הקטנים. סוסי הפוני והסוסים המיניאטוריים ניצלו מהכחדה הודות לכמה אוהבי בעלי חיים וצוענים, שהחביאו אותם, והציגו אותם כאטרקציה ייחודית בקרקסים ובפסטיבלים ברחבי אירופה.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת הובאו הפונים והסוסים המיניאטוריים למכרות זהב ופחם בארה"ב לצורך גרירת עגלות. גודלם הקומפקטי היווה יתרון גדול במחילות הצרות והנמוכות שמתחת לאדמה. גם הקאובויים נהגו לגדלם בשביל הכיף וכצעצוע לילדים.
רק בתחילת שנות ה-80 הפך גידול הסוסים המיניאטוריים בארה"ב ללהיט, ואף הוקמו עמותות. בעולם יש כיום כ-40אלף מגדלי סוסים מיניאטוריים, 99% מהם חיים בארה"ב.
בתביעות משפטיות, שהוגשו כנגד אנשים, שגדלו סוסים מיניאטוריים בבתים משותפים בקליפורניה, פסקו לטובת המגדלים, וקבעו שסוס מיניאטורי הוא חיית מחמד לכל דבר, לא פחות מכלב או חתול.

כמה קטן ככה יקר
ככל שהסוס המיניאטורי קטן יותר - מחירו גבוה יותר. על כל אינץ' אחד (=2.54 ס"מ) פחות בגובה, עולה בממוצע מחירו של סוס מיניאטורי ב-5,000 דולר. יחד עם זאת, חשוב שהסוס המיניאטורי ישמור על פרופורציות של סוס רגיל. מחירו של סוס מיניאטורי, שזכה בתחרויות יופי, יכול להגיע למאות אלפי דולרים.
סיח מיניאטורי נולד בגובה של כ-40-50 ס"מ, ושוקל עד 10 ק"ג. סוס מיניאטורי בוגר מגיע למשקל 30-100 ק"ג, והוא נמוך מ-86 ס"מ.
אחד מהסוסים המיניאטוריים המפורסמים ביותר הוא "טוי-בוי" (ילד צעצוע), שנולד בשנות התשעים בחוות סוסים באוסטרליה בגודל זעיר במיוחד (פחות מ-30 ס"מ). ככל הידוע, גובהו של הסוס הבוגר הקטן ביותר בעולם הוא 68.5 ס"מ.

פוני או מיניאטורי?
סוס מיניאטורי בוגר חייב להיות נמוך מ-86 ס"מ. כל סוס מעל הגובה הזה, הוא כבר סוס פוני (עד לגובה 120 ס"מ) או סוס רגיל (180 ס"מ בממוצע).
בניגוד לסוסי הפוני, הסוסים המיניאטוריים אינם משמשים בדרך כלל לרכיבה, ומגדלים אותם בעיקר ליופי וכחיית שעשועים. ילדים, השוקלים פחות מעשרים ק"ג, יכולים לרכב עליהם, והם גם סוחבים בקלות שני מבוגרים, כשרותמים אותם לעגלה קטנה.

חושב שהוא גדול
סוס מיניאטורי מתאים לכל אחד שאוהב סוסים, ואין לו אפשרות לגדל סוס גדול. מלבד רכיבה, סוס מיניאטורי זהה בדיוק לסוס גדול: אותם חיסונים וטיפולים (כמו טילוף, תילוע וחיסוני כלבת וטטנוס), ואותה תוחלת חיים ממוצעת (כ-30 שנים). הוא גם מתנהג בהתאם, ויזנק על סוס גדול, שרק יעז להתקרב לנקבה שלו.
אומרים על הסוסים המיניאטוריים שהם נותנים הרבה ומבקשים מעט בתמורה. הם קלים לגידול, אוכלים הרבה פחות מסוס רגיל, ואינם צריכים הרבה מקום. הם ידידותיים במיוחד, כנראה בגלל העובדה שמאז ומתמיד שימשו כחיית שעשועים ולא כחיית עבודה. אין להם הרגלים רעים. הם לא נושכים, לא בועטים, ולכן מתאימים מאוד לגידול על ידי ילדים.

שטלנדר

לשטלנדר מבנה חזק והוא לא גדול.

לרוב גובהם לא עולה על 107 ס"מ. יש להם רגליים וגב חזקים. ולרוב רעמה עבה וזנב מלא.

השטלנדר קיימים בכל הצבעים. הם עליזים ואוהבים להשתעשע.

כאשר שטלנדרים מחונכים טוב הם "סופר פוני".

אבל, אם הם לא מקבלים מספיק תשומת לב הם יכולים להיות תוקפנים.

מקורם באיים הסקוטים הקרים, רק פוני חזק יכול לשרוד שם.

הם מסתפקים במעט עשב ויש להם פרוות חורף עבה.

הם אוהבים להיות בחוץ ולקפוץ ואפשר ללמד אותם להופיע וגם לסחוב כרכרות.